תגידו מברוכ!

היי, שמי אתי (כן, אני כותב את שמי עם י' אחת. תתמודדו) וברוכים הבאים לפוסט הראשון בבלוג שלי!

בבלוג זה אני מתכנן ללהג כאוות נפשי על מוזיקה, ובעיקר לנסות ולהצביע על קווי דמיון מעוררי פליאה בין שירים שונים. אתם מכירים את התחושה, כשאתם שומעים שיר מסוים והוא מזכיר לכם שיר אחר?  אז על כאלה מקרים אני בעיקר הולך לדבר ועל הדרך, גם לשתף אתכם בדעותיי על השירים המדוברים.

אבל קודם כל, אתחיל ברשותכם בשלוש תודות:

ראשית, אני רוצה להודות לאדם הכי מעורר השראה שיצא לי להכיר בשנים האחרונות ושבזכותו התוודעתי בכלל לעולם הבלוגים – רן סגל. את רן פגשתי לראשונה במשרד המיתוג והפרסום המשובח OPEN, בו עבדנו יחד וכבר אז, בשנת 2011, לרן היה בלוג. היום כבר יש לו גם VLOG בשם FLUX.

אני קורא (ורואה) אותם עד היום ואני ממליץ גם לכם להכיר. אדם מיוחד ומוכשר מאין כמוהו.

השני בסדר התודות, הוא בעצם הראשון שבתכל'ס גרם לבלוג הזה להפוך למציאות – איציק אלפון, צייר בחסד, מאייר מוכשר כמו שד ובמקרה גם מנהל הקריאטיב שאני עובד איתו. הבן אדם הזה ממש חיכה שהבלוג הזה ייצא לאור, ודרבן אותי בכל הדרכים האפשריות לקדם את הכתיבה שלו. לכן, אני מקדיש לו את הפוסט הזה לרגל יום הולדתו, שחל ביום שבו פוסט זה מפורסם.  אז מזל טוב איציק יקר, זאת המתנה שכל כך רצית ותודה רבה על הדרבון.

השלישית, אורלי בן-ארי רובינוב והבלוג שלה, שבעקבות רילוקיישן של משפחתה לקנדה החליטה לכתוב על חוויותיה כשוכנת זמנית במדינה זאת ולפרסם אותן שם. אני פשוט מתענג על קריאתו, בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש והחוויה הזאת הייתה הדחיפה האחרונה שהייתי צריך כדי לצאת לדרך.

טוב. עכשיו כשסיימנו עם התודות, אפשר להתחיל עם הדבר האמיתי:

אבל לפני כן, אבקש עוד כמה שניות מזמנכם לשם ביצוע עוד הליך פורמלי – גילוי נאות:

אני בטוח שאני לא מחדש כלום לאף אחד כשאני אומר Everything's a Remix (ואם עוד לא ראיתם את הסרטון בקישור – תעשו לעצמכם טובה ותראו)

עכשיו, Having said that, אני חופשי לכתוב את כל מה שאני רוצה, בידיעה חד-משמעית שאני כנראה לא מחדש לאף אחד דבר.

זאת גם מבחינתי אחת הסיבות שקראתי לבלוג שלי "מישהו שר את זה קודם", ובאמת אותה ידיעה לא איחרה לבוא. כשהרעיון לכתוב את הבלוג הזה עלה בראשי לראשונה, נמרוד דדו, עוד חבר מוכשר ומבריק שהיה לי העונג לעבוד איתו, הסב את תשומת לבי לשני בלוגים לועזיים שמתעסקים באותו רעיון: Sounds Just Like ו- That Song Sounds Like. אז אחרי שקצת התבאסתי – שחררתי והחלטתי בכל זאת להמשיך, ולו רק בגלל שבכל זאת זה ייראה וייכתב כראות עיניי וכי זה יהיה הבלוג שלי.

טוב, עכשיו באמת סיימתי עם כל הפורמאליה. יוצאים לדרך!

אז התלבטתי רבות מי יככב בפוסט הראשון שלי ואז דיוויד בואי מת. רבות נכתב עליו לאחר מותו ובאמת קטונתי לסקור כאן את הקריירה שלו. אבל היות וזה הבלוג שלי זה כן המקום לספר, שהסתלקותו בטרם עת של האמן המופלא הזה השרתה עליי תחושת אובדן אמיתי. אני יכול לומר שהידיעה הזאת שאין יותר דיוויד בואי בעולם המוזיקה, מאוד העציבה אותי, מכל הסיבות העצובות, כי באמת – לא היה עוד מישהו כמוהו. אפילו לא קרוב. מכל הבחינות. לכן, היה לי קל לבחור ולעסוק בפוסט הראשון שלי בפועלו של דיוויד בואי.

אני מדבר על השיר All the young dudes, שאמנם נכתב ע"י בואי אבל בוצע לראשונה ב-1972 ע"י להקת Mott the hopple.

הנה הוא כאן במלואו, דווקא בגרסתו של בואי, בכיף שלכם:

מיק רונסון, הגיטריסט של הלהקה, היה מעבד שותף והגיטריסט המוביל של בואי בתקופת זיגי סטארדסט. רונסון ובואי גם היו שותפים ליצירת תקליטו של לו ריד – Transformer. לכן, זה די ברור כיצד רונסון זכה לבצע את השיר הזה ראשון, לפני כותבו.

אין ספק שזה שיר מעולה ורבות כבר דובר על היותו המנון של כל מיני תקופות מוזיקליות, מגזרים בקהילה ועוד, אבל אני מדבר במיוחד על הריף של הגיטרה החשמלית בסוף הפזמון:

עברו חלפו להן 25 שנים, והנה פושטק בריטי אחר, נואל גלאגר, כותב שיר ללהקתו אואזיס בשם Stand by me ומכניס בין הפזמונים ריף גיטרה, שממש מזכיר את אותו הריף משירו של בואי.

מה גלאגר אמר על זה? בואו נאמר שהוא לא הכחיש בתוקף ותירץ בזה שזה "לא ממש אותם אקורדים", מה שגם לא כזה נכון…

מה אתם אומרים? אני לא יודע. מה שאני כן יודע, זה שאואזיס עוד יככבו בבלוג הזה בעתיד, כי לא חסרים להם מקרים של דמיון מפתיע לשירים של אחרים…

בכל אופן, אני באמת לא מתיימר להכניס אף אחד כאן לבית משפט באשמת גניבה ספרותית ובטח שלא לשפוט. רחוק מזה. אני רק טוען שזה נשמע דומה. אתם מוזמנים להקשיב ולהחליט בעצמכם.

הידד, הפוסט הראשון בא לסיומו! אז נכון, אולי בגלל שזה פוסט ראשון וזה, הוא יצא מעט ארוך, מעט לא מקורי או לא כזה מחדש, אבל הכי חשוב שהוא כבר יצא! כדאי לכם לעקוב ולקרוא גם את הפוסט הבא, כי אני מבטיח להשתפר!

להתראות בינתיים.